בשנה האחרונה התחלתי לאפות חלות לשבת מהרעיון שאני מעדיפה להכניס הביתה כמה שפחות מזון מעובד שהכניסו לו כל כך הרבה חומרים מייצבים, משמרים, משפרים - שלא לי, לכם וגם ליצרניים יש מושג איך ישפיעו לנו על הגוף.

אני מכינה את הבצק, מתפיחה, ואופה. אני מאוד נהנית מהתהליך וגם הצלחתי למצוא מתכון עם קמח מלא שמצליח כל פעם מחדש – לפעמים יותר, לפעמים פחות.

אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו אבל החלות בד"כ יוצאות טריות, רכות, וממלאות את הבית בריח של מאפייה שמעורר את בלוטות הרוק שלי וגם של השכנים.

כמובן שאני גם טועמת אחרי האפייה כדי לראות איך יצא. ואז יש שני תרחישים – או שהחלה יצאה טעימה ואז אני לוקחת עוד טעימה כדי להיות בטוחה, ועוד טעימה כי הביס הקודם היה טעים. או לחלופין החלה יצאה על הפנים ואז אני לוקחת עוד טעימה כדי להיות בטוחה, ועוד טעימה כדי להיות בטוחה בטעימה הקודמת. וכך יוצא שאני טועמת רבע חלה בלי להניד עפעף.

למרות שאני מכירה את כדור השלג הזה של הריח והטעימות אצלי אני לא מפסיקה להכין חלות. אבל אני כן מזכירה לעצמי בכל פעם מחדש שהטעם של הביס הראשון יהיה בדיוק כמו הטעם של הביס האחרון, ואולי בכלל אפשר לחכות לארוחת ערב ולהיות מופתעת מהטעם יחד עם כולם.

המודעות הזאת היא ממש כמו שריר, כשלא מתאמנים ועובדים עליו הוא נחלש, ואז כל חתיכת חלה, קוביית שוקולד או חתיכת עוגה יהפכו לסעודה סוערת שתחתם ברוב המקרים באכזבה ובמחשבה של "למה אכלתי את כל זה". כשהשריר הזה מתחלש יכול להיות שנראה זאת בעוד תחומים בחיים, בעבודה, בבית במערכות יחסים וביחס שלנו לעצמנו.